מנחם גורמן, עו"ד
ההתישבות ביהודה ושומרון עוברת תהליך של התבססות והתפכחות מאשליות. חזון שיבת ציון ממשיך להתרחב ולהתחזק במלוא עוצמתו למרות כל המתנגדים והאויבים הרבים מבית ומחוץ. בית המשפט העליון מיצב את עצמו כאחד המוסדות המפגינים לעיתים קרובות מדי עויינות ואפלייה מרושעת כלפי תושבי יהודה ושומרון. בית המשפט העליון מתעלם באופן שיטתי מהעובדה כי כל סמכויותיו וכוחו נובעים מחוקי הכנסת, והוא כפוף לחוקי הכנסת ולסדרי השלטון והממשל הנהוגים במדינת ישראל. לבית המשפט העליון יש חובה מוסרית ומשפטית לבטא בפסיקותיו את זכות העם היהודי לארצו. דא עקא שלמרות חובותיו החוקיות לציית לחוקי הכנסת, בג"צ אינו טורח להסתיר את הזלזול שהוא רוחש לפוליטיקאים שהעניקו לו את סמכויותיו. בית המשפט העליון שכח כי הוא קיים כדי להגן על זכויות היהודים בארץ ישראל ולא לפגוע בהן. בית המשפט העליון אינו בית משפט של מדינה נייטרלית. הוא אינו מהווה שלוחה של האו"ם או של ממשלת ארצות הברית.
2 החלטות בג"צ בענין 2 הבתים בבית אל ("בתי דריינוף") מהוות התרסה בוטה נגד החוק, נגד השכל הישר, ונגד ההגיון המשפטי עליו הן כביכול מבוססות.
החלטת בית המשפט הראשונה להרוס את שני הבתים מתבססת על שתי סיבות עיקריות:
1. "המבנים ...נבנו... ללא היתרי בניה ותכנית מיתאר בתוקף, לפיכך הוצאו ביחס למבנים בחודש אוקטובר 2010 צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה" (ציטוט מפסק הדין).
2. הקרקע עליה נבנו הבתים הינה קרקע פרטית השייכת לערבי "הטוען לבעלות" על הקרקע.
שתי הסיבות הנ"ל הן אינן נכונות במהותן, לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית.
כל בר בי רב במדינה עם ידע מיזערי בתכנון ובניה יודע כי הליכי תכנון ובניה וקבלת היתר בניה בישראל בכלל, וביו"ש בפרט, הינם ארוכים, מייגעים ונמשכים שנים רבות. ביהודה ושומרון הליכים אלו ארוכים יותר בצורה משמעותית מאשר בחלקים אחרים של ארץ ישראל. קביעת בעלותו של ערבי על חלקת אדמה מסויימת הינה קשה מבחינה אובייקטיבית מאחר שבדרך כלל לא קיימים מסמכים אמינים המעידים על בעלות כזו. ביצוע של בניה "חוקית" ע"י יהודים קשה שבעתיים, מאחר שהליכי תכנון ובניה מעוכבים במכוון על ידי הממשלה מסיבות פוליטיות. זכותם היסודית של יהודים לבנות במקום מגוריהם נרמסת בצורה מרושעת ובלתי חוקית מדי יום ביומו. התוצאה היא שקידום הליכי תכנון ובניה, ומתן היתרי בניה במיוחד, ביהודה ושומרון נמשכים שנים רבות. בכל ארץ ישראל ישנן לפי הערכות מוסמכות, כ- 50,000 בתים הבנויים מבלי שהסתיימו לגביהם הליכי התכנון והם בנויים ללא היתרי בניה כחוק. רוב הבניה הבלתי חוקית נמצאת בישובים ערבים במדינת ישראל וביו"ש. למרות זאת, בתים השייכים לערבים כמעט ואינם נהרסים. החשש הגלותי והעלוב של הממשלה מהתפרעויות ובריונות ערבית מחד, וגינויים של השדולה הבוגדנית השמאלנית מאידך, משתקים לחלוטין את ציות הממשלה לחוקי המדינה. ההגינות הבסיסית והשכל הישר שאמורים היו להיות מצויים בבית המשפט העליון נעלמו לחלוטין בנושאים אלו. התוצאה של כניעת בג"ץ לאיומי הערבים, השמאל וארצות אירופה היא אכיפה סלקטיבית ביותר של צווי הריסה המיושמים בעיקר נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון. מגמה זו מנוגדת לחלוטין לנורמה המקובלת בישראל, ובעיקר בכפרים ערביים. המצב הרגיל הוא כי כאשר מבנים נמצאים בהליכי תכנון מתקדמים וקיבלו אישור ממשלתי לבניה בתי משפט לא ממהרים להורות על הריסת המבנה אלא ממתינים עד לקבלת האישורים.
בדרך כלל כאשר ניתן צו הפסקת עבודה במדינת ישראל לא מתלווה אליו צו הריסה. צו הפסקת עבודה יכול שינתן בגלל סיבות שונות. מטרת הצו היא לתת למקבל הצו זמן ואפשרות לתקן את הפגם שבגללו ניתן הצו. מאחר שתושבי יהודה ושומרון היהודים נקראים "מתנחלים" אין להם את אותן הזכויות שיש לערבים ביו"ש וליהודים בכלל, ולכן לצו הפסקת עבודה נספח גם צו הריסה. האפלייה המרושעת הזו כלפי תושבי יהודה ושומרון אינה מטרידה את השופטים אבירי הצדק והמוסר של בית המשפט העליון.
בית המשפט העליון מכיר היטב את המציאות העגומה בכל הקשור לחוקי תכנון ובניה. בג"ץ יודע כי ל-2 הבתים בבית אל היה פתרון חוקי אחר מלבד הריסה בלתי חוקית. שופטי בג"ץ ידעו כי הריסת הבתים היא מעשה נבזי ובלתי מוסרי. אך כדי לא להראות כאחד הנבלים בשוק, החליט בית המשפט להצדיק את החלטתו לאכוף את צו ההריסה לאחר שקבע, בבניגוד לחוק, כי קיימות שתי "עובדות" שאינן נכונות: (א) האדמה עליה נבנו 2 הבתים היא: "אדמה פרטית"; (ב) האדמה שייכת לערבי ש"טוען לבעלות" על הקרקע, כלשון בית המשפט.
שתי קביעות אלו אינן חוקיות, אינן הגיוניות ואינן הוגנות. במדינת ישראל מי ש"טוען לבעלות" הוא עדיין אינו בעלים והוא אינו זכאי למעמד של בעלים בעמדו לפני בית המשפט. בג"ץ יודע כי כדי להוכיח בעלות על קרקע יש לפנות לבית משפט השלום, להציג מסמכים וראיות ולהחקר על ידי הצד שכנגד. בית המשפט העליון אינו רשאי ואינו מוסמך מבחינת החוק לנהל הליכים כאלו. הוא גם אינו יכול מבחינה טכנית לקיים דיון כזה והוא אינו רשאי ואינו מוסמך לקבוע לפי ראות עיניו את זהותו של בעל קרקע.
ההליכים החוקיים בישראל קובעים כי כל אדם בישראל הטוען לבעלות על קרקע שאינה רשומה כחוק על שמו, צריך לעבור הליך ארוך, דקדקני ומתיש בבית המשפט כדי להוכיח את בעלותו. הסמכות החוקית לנהל הליך זה נתונה לבית משפט השלום, לא לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון קבע ללא בסיס משפטי כי הקרקע היא "פרטית" ולא שייכת למדינה. קביעה זו מתבססת אך ורק על הודעת המינהל האזרחי ביו"ש. המינהל האזרחי מורכב ממספר פקידים, חלקם ערבים שונאי ישראל. המינהל האזרחי אינו מוסמך ואינו רשאי לקבוע מי הבעלים של קרקע מסויימת. בג"ץ קבע כאמור, ללא שהתקיים הליך שיפוטי מתאים, ללא שמיעת עדים וללא קבלת ראיות כלשהן, כי הערבי הטוען לבעלות הוא אכן הבעלים. הערבי לא הוכיח דבר בבית המשפט ולא ניתן כל פסק דין הקובע כי יש לו כל קשר לקרקע.
בפסקי דין דומים שניתנו בענין הישוב עמונה ובתי האולפנה בבית אל, קבע בית המשפט העליון, גם שם ללא סמכות, ללא בדיקה ובניגוד לחוק כי ערבי "הטוען לבעלות" על קרקע מסויימת הינו הבעלים. במקרה דומה פסק בית המשפט לאחרונה כי יש להרוס בית כנסת, לא פחות, בגבעת זאב, לאחר שארגוני שמאל מצאו ערבי ש"טען לבעלות" על הקרקע כחמש עשרה שנה לאחר הקמת בית הכנסת במקום. תאוותו של בג"ץ להראות "נייטרלי" ו"בלתי משוחד" מובילות אותו להיות אכזרי כלפי אנשים ישרים ורחמן כלפי אויבים אכזרים.
תרבות השקר והרמייה של השמאל ואויבי ההתיישבות ביו"ש נקבעה כנורמה מקובלת בפסקי הדין של בית המשפט העליון.
בפסק דינו השני בענין בתי דריינוף, נוכח בג"ץ לראות כי החלטתו להרוס את הבתים אינה הגיונית ואינה מוסרית. בשלב זה כדי להצדיק את החלטתו הקודמת, נתפס בית המשפט לעקרון דיוני של "סופיות הדיון". עקרון זה הינו עקרון הקשור לסדרי דין, לא למהותו של נושא הדיון. עקרון זה מפנה את מקומו במהירות ואינו ישים כאשר מתברר שבית המשפט טעה או כאשר נעשה עיוות דין. על סמך עקרון דיוני זה, שאין בינו ובין משפט צדק דבר, הרס בג"ץ ללא רחמים את רכושו של יהודי שניסה לבנות את הארץ. הפגיעה המפוקפקת בכבודם המדומה של שופטי בית המשפט העליון שאינם מסוגלים להודות בטעותם, גבר על זכותו של "המתנחל" לדין צדק. היהירות והרשעות המופגנות בפסק דין הן חלק בלתי נפרד מהבריונות המשפטית שבג"ץ מוביל מאז ימי השופט אהרן ברק. אם לחברי הכנסת יש מעט כבוד עצמי עליהם לשים קץ להתנהגות פסולה זו. בכל מקרה, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל וזכויות הפרט של תושבי יו"ש חשובים יותר מפגיעה בכבודם המדומה של שופטי בג"ץ.
בשולי הדברים יאמר כי התיישבות הערבים בארץ ישראל לא נקנתה בכסף או בזכות אחרת. השחיתות של ראשי השלטון העותומני והבריטי ששלטו בארץ ככובשים זרים אפשרה לערבים להשתלט על אדמות לא להם תוך מתן שוחד והצהרת נאמנות לכובשים העותומנים והבריטים. ההתישבות הערבית בארץ ישראל נעשתה כמעט כולה ערב סיומו של השלטון העותומני ובתקופת השלטון הבריטי. כוחות כיבוש זרים שלטו בארץ מאז חורבן בית המקדש השני: רומאים, ביזנטים, צלבנים, ערבים, עותומנים ובריטים. לאף כובש לא היתה כל סמכות למכור ו/או להעניק במתנה קרקע כלשהי בארץ ישראל. הערבים הטוענים לבעלות על קרקע כלשהיא בארץ ישראל, אינם יכולים ואינם זכאים להוכיח בעלות, אלא אם רכשו אותה מהבעלים המקורי של הארץ. ההלכה קובעת כי "קרקע אינה נגזלת". ערבי הטוען לבעלות בקרקע רק מפני שאבותיו החזיקו בקרקע אינו זכאי להכרה כבעלים. לכובשים הזרים ששלטו בארץ לא היתה כל סמכות חוקית למכור ו/או להעניק במתנה קרקע כלשהי בארץ ישראל. בית המשפט העליון מחוייב לסייע להגנה על זכות העם היהודי בארצו ולא לחבל בזכויות אלו.
מנחם גורמן, עו"ד
